לאחרונה ניתן פסק דין בית המשפט העליון שהכריע בנוגע לשאלת אופן סיווגם של אופניים חשמליים כ"כלי רכב מנועי" לצורך החלת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים על אנשים שנפגעים בתאונה בה מעורבים אופניים חשמליים.
למעט אנשים שמתעסקים בתחום סביר להניח שאף אחד מכם לא שמע ולא התעניין בפסק הדין המרתק הזה.
מעל ומעבר לכל, פסק הדין מהווה עדות לצורך בהעמקת השיח האזרחי - ציבורי שראוי שיתקיים במסגרת וועדות הכנסת, ברשות המבצעת, במסגרת דיון ציבורי של ארגונים חברתיים ולא בבית המשפט.
אנחנו חיים בחברה שבה לכל אחד יש זכות ואף חובה להביע דעה ויכולת, גם אם מוגבלת לעצב את הסביבה בהתאם לדעותיו. אולם, לעיתים רחוקות מדי, נוצר שיח דעות ציבורי מעמיק ונכון בנוגע לשאלות שמטרידות אותנו ביום יום. השאלה שהטרידה את האזרח והובאה, באופן שגוי לטעמי, לפתחו של בית המשפט היא – האם יש מקום לחייב בעלי אופניים חשמליים בביטוח חובה בגלל הסיכון שהם יוצרים לעצמם ולאנשים מסביבם כתוצאה מהשימוש בכלי נוע זה. פסק הדין מרתק וכולל ניתוח מעמיק של סוגיות מכאניות, חברתיות, פילוח של הנפגעים בתאונות כאלו, ובסיומו בדעת רוב נקבע כי אם נפגעתם מאופניים חשמליים – זב"ש (זאת בעיה שלכם) ולכו חפשו את "הכיס העמוק" של בעלי האופניים החשמליים אם תצליחו להוכיח שהם אשמים בתאונה.
לעומת זאת, אם אתם בעלי אופניים חשמליים והיה לכם "המזל" שנפגעתם בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב – אתם יכולים לתבוע את ביטוח החובה של הרכב שהיה מעורב בתאונה.
אז – מזל טוב לבעלי האופניים החשמליים והולכי רגל מסכנים תזהרו שלא תפגעו מרוכבי האופניים החשמליים שרוכבים באופן לא חוקי על המדרכות.
פסק הדין הינו מסוג פסקי הדין שאחרי שאני קורא אותם אני שואל את עצמי, באיזו רשות המחוקק ואנחנו כחברה, מפקירים את הסוגיות החברתיות הללו להכרעת בית המשפט ולא מעצבים בעצמנו תקנות והסדרים בעניין.
בתור מי שמשלם כסף למחוקק – מיסים לגווניהם ומיניהם – ואף בוחר בו (אחת לשנה, שנתיים ולפעמים גם ארבע), הציפייה הכי בסיסית שלי היא שהוא יעבוד בשבילי ויחוקק חוקים שמסדירים נורמות התנהגות ובין היתר ימנעו את הסכנה להידרס על ידי כלים מסוכנים שנמצאים בכביש ועל המדרכה מבלי להיות בעל היכולת לקבל פיצוי.
הציפייה שלי היא שאנחנו כחברה לא נותיר את ההכרעה בעניין שמורכבת בבסיסה מקביעות נורמטיביות לשלושה שופטים, חכמים ככל שיהיו - זה לא תפקידם, אין להם שום יתרון עלינו.
הדיון הציבורי שצריך להתבצע בנוגע להסדרת השימוש באופניים חשמליים מן הראוי שיבוצע במסגרת של וועדות הכנסת, וועדה של אנשי ציבור ומומחים שתוקם על ידי הממשלה או גורם ציבורי אחר ולא על ידי בית המשפט.
עדות בולטת לאימפוטנציה של הרשות המחוקקת/המבצעת ניתן לראות בהערה של השופטת דפנה ברק – ארז במסגרת פסק דינה לפיה;
"בסיכומיה ציינה המדינה שהסוגייה נבחנה לעומק בעשור האחרון, אך לא פורט כלל מה נעשה בהקשר זה."
אז נכון, בית המשפט לא יכול היה להימנע מדיון בשאלה הרת הגורל שעמדה בפניו והכרעתו הייתה נכונה בהתחשב במצב החקיקתי הקיים.
עם זאת, יש להשתמש בפסק הדין המרתק כקריאה לקיום דיון ציבורי דחוף ומעמיק (בכנסת/בממשלה) במסגרתו יוסדר מעמדם של האופניים החשמליים וימצא פתרון אמיתי לסיכון שנוצר מהשימוש בכלי נוע זה במדינה.
פסק הדין הזה מגלם עבורי את הצורך בהגדלת כמות הפלטפורמות לדיון ציבורי, וועדות ציבוריות, בנוגע לנושאים שמשפיעים על היום יום שלנו ואינם בתקשורת. בין העניינים הללו ניתן למנות את היחס הסביר בין כמות האוכלוסייה לבין מספר הרופאים; כמות מכשירי ה – MRI שקיימים לרשות המדינה ביחס לאוכלוסייה; כמות הילדים שראוי שיהיו בכל כיתה; תוכן השיעורים שמועברים לילדים שלנו בבית הספר; היקף הכספים שמועברים כדי לדאוג לבני הגיל השלישי מתוך תקציב המדינה; היחס שלנו לבני הקהילה הגאה וכו'.....
לא מדובר בעניינים שעלולים להוביל לדיון קצוות בתוכניות כמו אופירה וברקו וסביר להניח שיצריכו התעמקות בנתונים ולא יאפשרו שליפות מהמותן.
אבל שיח ציבורי כזה יגרום לנו להרגיש ששומעים אותנו בחברה, שאנחנו חלק בעיצוב דמותה, שיש לנו יכולת להשפיע עליה.
שיח ציבורי כזה יגדיל את הסולידריות בחברה והיענות לקיים החלטות גם אם אינן לרוחנו וגם אם איננו מבינים את ההיגיון מאחוריהם.
שיח ציבורי שכזה יגרום לנו להעמקת האמונה שאנחנו חיים בחברה בריאה וחזקה שיש טעם לקיומה.
במיוחד בתקופה כזו שבה הפער בין ימין ושמאל הצטמצם עד מאוד חובה עלינו לחזק ולייצר פלטפורמות של דיאלוג ציבורי שידונו בעניינים יומיומיים.
דווקא בתקופת הקורונה שבה אנחנו זקוקים לבנות מחדש משק מתפורר מן הראוי לדרוש להיות שותפים להחלטות, לאופן בו יעוצבו מנגנוני התמיכה שייצרו מחדש כלכלה איתנה.
מצורף לינק לפסק הדין של בית המשפט העליון: