מתי עובד שלקה במחלת כלי דם ברגליים זכאי להיות מוכר כנפגע בעבודה ולקבל פיצוי מהביטוח הלאומי?
עמידה סטטית ממושכת בעבודה על הרגליים שגורמת ללחץ על הרגליים ולפגיעה בורידים – אי ספיקה ורידית, מחלת כלי דם (דליות) עשויה להוביל לזכאות לפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי.
על מנת להוביל להכרה המיוחלת על המבוטח יש להכיר את המבחנים שיצר בתי הדין כדי להכיר באי ספיקה הורידית כפגיעה בעבודה.
בתי הדין בחנו סוגיה זו במספר רב של מקרים וקבעו כי, בנסיבות מסוימות, ניתן וצריך להכיר במחלת הורידים ברגליים כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרו טראומה.
במאמר זה אסקור את הפסיקה בנוגע למחלת הורידים ברגליים כפגיעה בעבודה על מנת שניתן יהיה להבין יותר טוב מתי פגיעה זו עשויה לזכות בפיצוי.
בבחינת קיומה של פגיעה בעבודה על דרך של מיקרוטראומה ראשית על המבוטח להניח את דעת בית הדין לקיומה של תשתית עובדתית המתאימה לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה ולהוכיח:
קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע.
לגבי אותן פגיעות זעירות שהן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא "זהות במהותן" כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר.
תדירותן של התנועות אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע.
לאחר שהוכחה התשתית העובדתית המתאימה לפגיעה בדרך של מיקרוטראומה על בית הדין לתת את דעתו לשלושה נושאים מרכזיים;
1. קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי הנטען.
2. האם הפגיעה נעשתה במנגנון המיקרו טראומה, היינו תנועות חוזרות ונישנות ברציפות, זהות או דומות במהותן הפועלות על מקום מוגדרת, בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת נזק מצטבר לעובד.
3. מידת ההשפעה של תנעי העבודה על הופעת הליקוי ביחס לגורמיו האחרים.
בבחינת סוגיית הקשר הסיבתי בית הדין נעזר במומחה רפואי לחוות דעתו ניתן משקל רב מאחר שהאובייקטיביות של המומחים רבה יותר.
בבחינת חוות הדעת של המומחה לשם הסקת המסקנה המשפטית על בית הדין לבחון האם עלה בידי המבוטח להוכיח קיומו של קשר סיבתי בסבירות העולה על 50%.
ככל שהמבוטח, הניזוק, עומד בנטל זה יש לבחון האם קיימת השפעה משמעותית של תנאי העבודה על הופעת הליקוי אצל המבוטח. הפסיקה מכמתת את ההשפעה הזו בשיעור העולה על 20%.
בנוגע לפגיעה בוורידים של הרגליים ניתן לקשור את הפגיעה לעבודה אם יוכחו הנסיבות הבאות;
1. זמן ניכר מהעבודה נערך במצב של עמידה סטטית וממושכת תוך השענות ויצירת לחץ על שתי הרגליים. בעניין זה היעדר הקצאת כיסא במקום העבודה או זמן לישיבה, לנוח ולחלץ עצמות מהווה אינדיקציה מחזקת.
2. בהתאם יש להוכיח כי במהלך העבודה לא בוצעו פעולות גופניות מגוונות בעמידה, ישיבה או הליכה אלא עמידה סטטית בלבד. בעניין זה יובהר כי פרקי ההליכה קצרים אינם מנתקים קשר סיבתי.
על מנת להוכיח שעמידה ממושכת היוותה גורם לדליות על פי תורת המיקרוטראומה יש להראות, בין היתר, כי העמידה הממושכת התבצעה ברציפות, על פני פרק זמן ארוך, תוך תנועתיות או העברת משקל מרגל לרגל לכל הפחות בחלק משמעותי מיום העבודה ומבלי ששולבו במהלך יום העבודה מגוון פעולות ותנועות שונות.
במקרה שעמד בפני בית הדין, נדון עניינה של מוכרת בחנות נעליים שטענה שאופי עבודתה, אשר בוצעה בעמידה כאשר היא מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל במהלך היום, גרמה לה למחלת כלי דם – דליות ברגליים ואי ספיקה ורידית.
בית הדין קיבל את הטענה שעבודתה של מוכרת הנעליים מחייבת מצב של תנועתיות והיא מבצעת ברגליה רצף של תנועות חוזרות ונשנות שאומנם אינן זהות אך דומות במהותן. לכן, פסק בית הדין כי יש מקום למנות מומחה רפואי שיוכל לסייע לבית הדין בקביעה אם התנועת הללו, הדומות במהותן פועלות על מקום מוגדר, כדרישת הפסיקה בעניין תורת המיקרו טראומה.
במקרה נוסף, נדון בפני בית הדין התקבלה טענתו של ספר, שעיקר עבודתו בעמידה על הרגליים, להכיר במחלת דליות, שהתפתחה ברגלו הימנית, כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרו טראומה.
במקרה אחר נדונה בפני בית הדין טענתה של מורה, שעיקר עבודתה הייתה בעמידה ממושכת על הרגליים, להכיר במחלת הדליות שהתפתחה ברגליה, כפגיעה בעבודה לפי תורת המיקרו טרומה.
בעניינה של המורה מונה מומחה שקבע שמחלת הדליות הינה מחלה קונסטיטוציונית אשר גורמיה אינם כולם ידועים. במהלך עמידה ממושכת מפעילים פחות את שרירי השוק, והמנגנון שנקרא משאבת השרירים פועל בחסר, מה שגורם לעמדון והאטה בחזרה הוורידית. זהו מעיין מנגנון של מיקרו טראומה מתמשכת, אבל שימוש בגרב אלסטית עשוי לפצות, לפחות חלקית, על "משאבת השריר" הפגומה, ולמנוע או להאט את היווצרות המחלה או התקדמותה.
עמידה ממושכת מלווה ירידה בהפעלת שרירי השוק, כך שמשאבת השריר מתפקדת ברמה נמוכה מהדרוש כדי למנוע את העמדון בוורידים השטחיים. מנוחה והגבהת הרגליים משפרת את החזרה הוורידית ומקטינה את העמדון, אך חזרה לאחר מנוחה או למחרת היום עמידה ממושכת בכיתה – שוב יוצרת את ההפחתה בחזרה הוורידית וחוזר חלילה.
המומחה מסביר כי אותה הפרעה מחזורית מתאימה מבחינה מושגית למונח מיקרו טראומה ברפואה תעסוקתית.
המומחה קבע כי עמידתה הממושכת של אותה מורה היא הגורם העיקרי להופעת הדליות ולהתקדמות סימני המחלה.
בהסתמך על חוות דעתו, קיבל בית הדין את תביעתה של המורה להכיר במחלת הדליות כפגיעה בעבודה.
בהליך נוסף שהתקבלה תביעתו של קופאי להכיר בכך שאופי עבודתו, שכלל עמידה ממושכת מול קופה, גרם להופעת דליות ולפצות אתו כנפגע בעבודה.
במקרה אחר, התקבלה טענתה של טכנאית רנטגן להכיר בכך שאופי עבודתה, שכללה עמידה על רגליה תוך הישענות ויצירת לחץ על שתי רגליה ותזוזות חוזרות ונשנות סביב עמדתה בחדר הרנטגן, כמי שיצרה את מחלת כלי הדם, הדליות ברגליים.
בפסק דין שניתן במסגרת עב"ל (ארצי) 28951-10-11 יהודה שטרית נ' המוסד לביטוח לאומי נדונה תביעתו של מבוטח שעבד כמורה ומפקח על לימודי תורה וסבל מדליות ברגליים להכיר פגיעתו על רקע אופי עבודתו. בית הדין דחה את תביעתו של מר שטרית כיוון שלא הוכח שתשתית עובדתית לפיה נדרש בעבודתו לעמידה ממושכת או הליכה ממושכת. בית הדין קובע כי העובדה שעבודתו של מר שטרית בזמנים כאלה ואחרים הייתה כרוכה בעמידה ובהליכה במידה מסויימת אין בה די הצורך במינוי מומחה ובחינת הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לליקוי הבריאותי. בית הדין ציין כי מר שטרית לא פרט פרקי הזמן, ההפסקות, המרחקים וכיוצא בזה פרטים שיאפשרו לבחון את השפעת העמידה או ההליכה במסגרת העבודה לעומת השפעת הפעולות כאמור במסגרת חיי היום יום.
במהלך 15 שנות עבודתי כעורך דין נאבקתי בהצלחה לא פעם ולא פעמיים כדי להכיר במבוטחים של המוסד לביטוח לאומי שסובלים מדליות על רקע תנאי עבודתם כמי שזכאים להכרה כנפגעי עבודה ולפיצוי כספי.
היכרותי מעמיקה והניסיון שצברתי במאבקים עם המוסד לביטוח לאומי במקרים מסוג זה מובילים לעיתים להכרה ישירה בדליות כפגיעה בעבודה ובמקרים אחרים לניצחון בתביעות בבית הדין.
לייעוץ ראשוני, ללא עלות וללא מחוייבות, אני זמין בפלאפון: 0542871851.
